ערן הלרבעולם המודרני, ניידות היא הכרח שעליו לא ניתן לוותר ותחבורה ציבורית משחקת תפקיד מרכזי בחיינו. כמו כן, תחבורה ציבורית היא נקודת מפגש של הקהילה על כל גווניה, ולכן, עלינו להיות ערים לנגישותה לבעלי מוגבלת. למעשה, בהתאם לחוק, התחבורה הציבורית במדינת ישראל חייבת להיות נגישה. עם זאת, גם היום יש מגוון קשים ואתגרים לקיום הולם של נגישות מלאה. במאמר זה ננסה לבאר עבורכם את משמעות החוק, את חשיבותה של תחבורה ציבורית נגישה, וכך גם את האתגרים בהנגשתה לאלו שזקוקים לה.
חשיבותה של תחבורה ציבורית נגישה
לא ניתן להמעיט בערכה של תחבורה ציבורית נגישה. למעשה, מדובר בביטוי בסיסי לעקרון של שוויון זכויות. כמו כן, לתחבורה ציבורית יש חשיבות כלכלית אדירה, משום שהיא מאפשרת לאנשים להגיע למקומות עבודתם ללא צורך ברכב, וכך היא פותחת אפשרויות תעסוקתיות רחבות. תחבורה ציבורית נגישה לנכים משמעותה פתיחת דלתות כלכליות לפלח משמעותי וחיוני בחברה.
כפי שנאמר, נגישותה של תחבורה ציבורית היא לא רק ערכית אלא מעוגנת בחוק. בהתאם ל-״חוק הנגישות״, לכל אדם הסובל ממוגבלות ראויה הגישה והיכולת ליהנות משירותים אזרחים בסיסיים. כיום, החוק אומר שכל אוטובוס עירוני חייב להיות נגיש. להלן כמה מהדרכים שבהן ניתן לקיים תחבורה ציבורית נגישה לבעלי נכות:
- מספר קו ויעד בחזית, ושלט נוסף בצד הפונה למדרכה ובגב באוטובוס.
- דלת כניסה רחבה במיוחד המאפשר כניסה עם כיסא גלגלים.
- מתקן הרמה (רמפה).
- שלושה מקומות ישיבה המוקצים לבעלי מוגבלות שאינם זקוקים לכיסא גלגלים, שמתוכם אחד מיועד לאדם עיוור בעל כלב נחייה.
- כרזה חיצונית ופנימית.
אתגרים וקשיים
אף על פי שהחוק מחייב נגישות, הוא עדיין לא מושלם. לפי דו״ח מבקר המדינה לשנת 2021, שיעור האנשים עם מוגבלות משתמשים בשירותי התחבורה השונים קטן לעומת האוכלוסייה הכללית, והסיבה לכך היא תחושת חוסר שביעות רצון מנגישותה של התחבורה בארץ. יש לכך כמה סיבות:
ראשית, החוק אמנם מחייב נגישות פיזית וחושית באוטובוסים עירוניים, אך הוא בכל הקשור לאוטובוסים בין-עירוניים, הוא מחייב רק נגישות חושית. מן היוצא בזאת שאותם אוטובוסים גבוהים לא היו חייבים להתקין מעלון או כל אמצעי אחר שיקל על עליה פיזית לאלו שנעזרים בכיסא גלגלים. למעשה, כמות האוטובוסים הבין-עירוניים המכילים מעלון היא קטנה למדי, ומיועדת כמעט בלבד לשימושים פרטיים.
שנית, נכון שבמסגרת תקנות שוויון הזכויות לאנשים עם מוגבלות הוחלט שעל כל אוטובוס חדש שנרכש משנת 2003 ואילך להיות נגיש לנכים, אך כיום בכל זאת יש מספר רב של אוטובוסים ישנים שאינם מונגשים. אוטובוסים אלה הרבה פחות עמידים, וחווים יותר ויותר תקלות טכניות כגון כרזות תקולות, כבייה של השילוט המואר, שבתורם הופכות את האוטובוס ללא נגיש.
בנוסף, אסור לשכוח את חשיבות נגישות התחנות עצמן. מעבר לכך שמרבית תחנות האוטובוס בישראל עדיין לא מונגשות לנכים, הרבה מדווחים על קשיי עליה בשל חוסר יכולת האוטובוס להתקרב לשפת המדרכה בשל חניה פרועה.
באשר לרכבות, אמנם מדובר באמצעי התחבורה לנסיעות בין עירוניות הנגיש ביותר, אך זמינותו בפריפריה היא קטנה באופן ניכר. למעשה, בעלי מוגבלות שאינם חיים בקרבת תחנת רכבת, מחויבים לפנות לאוטובוסים בין-עירוניים, שכפי שנאמר, אינם מציעים נגישות פיזית.